בבשמים רצופה הדרך ל…

במאה ה- 12 לפנה"ס התוודעה האנושות לעקרונות המוסר בדמותם של עשרת הדיברות. כעבור כ- 1,200 שנה לאחר מכן הפיץ העם האדומי את עקרונות המוסר ברחבי העולם ונעלם. עליו הסיפור הזה.

.

אחים - אויבים

האדומים והעברים הם צאצאי שני האחים – עשיו ויעקב.

תרשים 01

Incense 01 He

עשיו בן יצחק ורבקה היה עברי, ולכן צאצאיו האדומים הם עברים בעיני הערבים.

כל נשותיו של עשיו לא היו עבריות, ולכן בעיני העברים צאצאיו הם אינם עברים.

אחת מנשות עשיו הייתה בתו של ישמעאל, ולכן צאצאיה הם ערבים בעיני העברים.

לקראת המאה ה- 10 לפנה"ס הקימו העברים שלוש מדינות: ארם, ישראל, יהודה (קראו את המאמר "וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה"). האדומים היו שכניהם הקרובים ביותר מדרום.

מפה 02 – מזרח התיכון במאה ה- 10 לפנה"ס לאחר מות שלמה המלך

Incense 02 He

קורות יחסיהם של העברים והאדומים, למרות קרבתם המשפחתית, רצופות גילויי עוינות מצד האדומים. להלן רשימה חלקית:

  • הקרב הראשון של בני ישראל לאחר צאתם ממצרים היה הקרב כנגד בני עמלק, נכדו של עשיו, בשנת 1194 לפנה"ס (קראו את המאמר "לא ינום ולא יישן").
  • כמעט 40 שנה לאחר מכן מנעו האדומים מבני ישראל מעבר דרך ארץ אדום בדרכם של בני ישראל לארץ כנען.
  • בתקופת השופטים הצרו האדומים לבני ישראל, ושאול מלך ישראל נאלץ להילחם בהם.
  • האדומים תמכו בנבוכדנצר מלך בבל שהרס את בית המקדש הראשון בשנים 588 – 586 לפנה"ס.
  • בתקופת גלות בבל בשנים 586 – 539 לפנה"ס הפילו האדומים אימה על תושבי יהודה שנותרו בארץ.
  • בשנים 539 – 516 לפנה"ס שלח המלך כורש צבא לירושלים כדי להגן על בוני בית המקדש מפני תוקפנות האדומים.
  • בשנים 220 – 142 לפנה"ס תמכו האדומים בכיבוש האשורי אשר הסתיים במרד המכבים.
  • שלטונו של המלך הורדוס 36 ~ 4 לפנה"ס.

לאחר מותו של ישו מנצרת היחסים בין בני ישראל לבין בני אדום השפיעו על כל היסטוריית האנושות לכן הם ראוים לתיאור מפורט.

.

דרך הבשמים – דרך האדומים

אלכסנדר הגדול נפטר בשנת 323 לפנה"ס לאחר שכבש את מצרים ואת אסיה (קראו את המאמר "אלכסנדר הגדול – גם הוא?"). תוצאת כיבושיו החשובה ביותר היא המרת דתות העמים האליליים ברחבי אסיה לאמונה באלים היווניים. פולחן סגידת גוף האדם גרם לקבוצות האצולה של ​​העמים הללו להפוך לצרכן המוני של הבשמים לטיפוח הגוף.

במאה ה- 3 לפנה"ס התפתחה "דרך הבשמים" – דרך יבוא הבשמים מהודו למזרח התיכון וליוון.

מפה 03 – דרך הבשמים

Incense 03 En

מפה 04 – קטע דרך הבשמים העובר במזרח התיכון

Incense 04 He

העיר האדומית פטרה הפכה לצומת מרכזי בדרך הבשמים.

תמונה 05 – ארמונות האדומים בעיר פטרה

Incense 05

ממלכת אדום התעשרה מיום ליום. המסחר גרם לחיזוק הקשרים בין שליטי אדום לבין שליטי אשור.

במאה השנייה לפנה"ס הגבירו שליטי אשור ההלניסטית את הלחץ על עם ישראל במטרה לאלצו לנטוש את הדת היהודית ולהתייוון. המצב גרם למרד המכבים בשנת 167 לפנה"ס (קראו את המאמר "20 אלף צדיקי חרב"). במלחמה זו תמכה אדום באשור.

מפה 06 – אשור ואדום תוקפים את ישראל

Incense 06 En

בעקבות המרד השתחררו בני ישראל מעולה של ממלכת אשור אך גילויי עוינות מצד אדום לא פסקו.

נקודת המפנה התרחשה בתקופת שלטונו של יוחנן הורקנוס הראשון (134 – 104 לפנה"ס).

.

שחרור האדומים מעול האדומים

בשנת 125 לפנה"ס פלש יוחנן הורקנוס לשטח אדום במטרה לשים קץ לאיבה רבת השנים בין האדומים לבין העברים.

לפי הממצאים הארכיאולוגיים סימני המלחמה הזו כמעט ואינם מצויים בשטחי אדום. בשתי הערים האדומיות העשירות ביותר, אדורים ומרשה, נמצאו חורבות של ארמונות שרופים. בערים אחרות נהרסו מקדשים אליליים. מבני מגורים של תושבי אדום לא נפגעו.

מפה 07 – מיקום ערי אדורים ומרשה בשטח ממלכת אדום

Incense 07 He

לאחר שיוחנן חיסל את האצולה האדומית ויצא משטח אדום, התברר כי בני אדום רוצים להיות ביחסי ידידות עם אחיהם בני ישראל. לא מעט אדומים אף התגיירו.

במאה הראשונה לפנה"ס האדומים התפזרו לאורך דרך הבשמים והתיישבו במספר אזורי מפתח של סחר הבשמים:

  • ערי הים האגאי.
  • מערב סוריה המודרנית ודרום-מזרח טורקיה המודרנית.
  • קטע הצפוני של דרך הבשמים בין פטרה ובין אנטיוכיה.
  • קטע המערבי של דרך הבשמים בין פטרה ובין עזה.
  • קטע הדרומי של דרך הבשמים בין פטרה ובין חיג'אז ותימן.

מפה 08 – אזורי התיישבות האדומים

Incense 08 En

.

כלל המנחים

נעשה סדר בטרמינולוגיה כדי למנוע בלבול בהמשך המאמר:

  • ישראלים – אזרחי מדינת ישראל,
  • בני ישראל או עם ישראל – צאצאי יעקב אבינו,
  • עברים – ילדי נשים עבריות (קראו מאמר "פחד יצחק"),
  • יהודים – אנשים אשר הכירו ביהדות כקנון המוסר בחייהם.

.

הופעתה של הנצרות

לקראת תחילת הספירה הנוצרית היה העולם האלילי בשל להטמעת המוסר שהתבסס על עשרת הדברות. אך במשך כמעט 1,200 השנים שקדמו לספירה הנוצרית הוכח שהיהדות אינה האמצעי המתאים להפצת המוסר בין עובדי אלילים. בנוסף לכך, היהודים נכוו קשות ממלך הורדוס אשר התגייר ממניעים פרגמטיים, ולכן התייחסו לגרים בחוסר אמון והקשו מאוד את תהליך הגיור.

לראשונה הופיעה הנצרות בקרב יהודים-אדומים. בתחילה ראו הנוצרים הראשונים את עצמם כאחד מזרמי היהדות, אך במהלך המצור הרומי על בית המקדש סירבו אנשי הכת הנוצרית ליטול חלק בהגנת ירושלים ועזבו אותה וכך בשנת 70 נפרדו דרכיהם של יהודים ושל סוגדי ישו.

השליח פאולוס רצה להפוך את העולם למקום טוב יותר. הוא היה משוכנע שהנצרות היא האמצעי הנכון לעשות זאת. פאולוס התמסר לגיוס בני שבטו האדומים-יהודים למשימה של הפצת המוסר. כל מסעותיו ומכתביו (כמפורט בברית החדשה) התמקדו במקומות התיישבותן של הקהילות האדומיות-יהודיות בחופי הים האגאי, באסיה הקטנה, בארם ובאדום. המיסיונרים שהטבילו לנצרות את עובדי האלילים בדרום אירופה במערב אסיה ובצפון-מזרח אפריקה יצאו מקרב האדומים-יהודים.

.

חִמְיַר

ממלכת חמיר נוסדה בדרום חצי האי ערב במאה הראשונה לפנה"ס. היא נוסדה על ידי האדומים – השם "חמיר" הוא תרגום המילה "אדום" בניב הארמי המקומי.

במשך זמן מה לא היה לאנשי חמיר מושג על הנצרות, מכיוון שהשליח פאולוס לא הגיע לשם. בתקופה שבין המאה הראשונה לפנה"ס ובין המאה החמישית לספירה הנוצרית התחלפו בחמיר מלכים רבים, שמונה מהם היו יהודים. המלכים היהודים והמלכים הפגאניים החליפו זה את זה ללא משברים והפיכות ומכך ניתן ללמוד על יחסי סובלנות ושכנות טובה בין היהודים ובין עובדי האלילים שהתגוררו בחמיר באותה התקופה.

בשנת 325 מינה עזנה (Ezana) קיסר אקסום את פרומנטיוס (Φρουμέντιος) אדומי-נוצרי מסוריה לתפקיד ראש כנסיית קיסרות אקסום. מאז הפכה קיסרות אקסום למרכז להפצת הנצרות במזרח אפריקה ובחצי האי ערב.

מפה 09 – חמיר ואקסום הן ממלכות שכנות

Incense 09 En

בסוף המאה הרביעית או בתחילת המאה החמישית הגיע מסוריה אדומי-נוצרי בשם פימן (ποιμιν) לעיר נג'ראן שבצפון חמיר, שבה התגוררו האדומים-יהודים ועובדי אלילים. עקב פעילותו המיסיונרית התחזקה ההקהילה הנוצרית של נג'ראן ובתחילת המאה ה- 6 מרדה במלך חמיר היהודי יוסף ד'ו נואס. בעיר נשרף בית כנסת ועל פי השמועות נרצחו שני יהודים. בשנת 523 צר יוסף ד'ו נואס על העיר. לאחר שקיבלו מהמלך ערבויות לשלומם, יצאו מהעיר 340 נציגי המשפחות הנוצריות בראשות ראש העיר אל-חארת' בן קעב (الحارث بن كعب, Αρέθας) והגיעו למחנה המלך כדי לחתום על חוזה שלום. יוסף ד'ו נואס הטיל מיסים כבדים על הנוצרים מנג'ראן.

סביב האירועים האלו התפשטו שמועות. סיפרו כי ד'ו נואס אילץ כביכול את השליחים לבחור בין גיור לבין מוות, ולאחר שסירבו לתנאיו כרת את ראשם והשליך את גופותיהם לנהר. על פי מקורות שונים מספר הקורבנות נע בין 200 ובין 20,000.

כידוע, היהדות אוסרת פעילות מיסיונרית, כך שניתן לומר בוודאות כי השמועות על הטבח הזה היו בדויות. אך היות שהנצרות מעודדת פעילות מיסיונרית ואף ניצור בכפיה, לא פלא שדווקא בקרב הנוצרים נפוצו השמועות על הטבח. אין זו עלילת הדם האחרונה כנגד היהודים בתולדות הנצרות.

כך או אחרת, השמועות התפשטו והגיעו לאיש בשם דוס איבן טלבאן. בפגישה עם הקיסר הביזנטי יוסטיניוס הראשון סיפר לו איבן טלבאן על "מעשי הזוועה" שכביכול עשו היהודים בנג'ראן והראה לקיסר את שאריות ספר הבשורה הקדושה שכביכול הציל במו ידיו מלהבות הכנסייה שכביכול הציתו היהודים. יוסטיניוס פנה לכלב אל אצבחה בן תזן (كلب إل إصبحه بن تزن) מלך אקסום בדרישה לנקום ביהודים ושלח כ- 70 ספינות לעזרתו. בערך בשנת 525 השביע מלך אקסום את כל צבאו שבועת אמונים לישו, חצה בספינותיו את ים סוף והביס את צבאו של יוסף ד'ו נואס במספר קרבות. המלך היהודי האחרון של חמיר השליך את עצמו לים.

צבא אקסום כבש את חמיר והפך אותה לעיי חורבות. מספר רב של יהודים ועובדי אלילים נהרגו, בתי כנסת יהודיים ומקדשים אליליים נהרסו בהוראת המלך ובמקומם נבנו כנסיות. הנצרות הפכה לדת המותרת היחידה בשטחה של חמיר. חלק גדול מהאוכלוסייה הוטבל לנצרות באיומי רצח.

לאחר האירועים הללו שלט המלך כלב באקסום ובחמיר במשך כ- 15 שנה. מהמסמכים שהגיעו עד ימינו ידוע שהנוצרים שביקרו במקומות אלה התלהבו ממספר הכנסיות שנבנו בזמנו. בסוף ימיו עזב המלך את הממלכה וסיים את חיו כנזיר במנזר בירושלים.

כעבור 30 שנה, בשנת 570 לערך, נולד הנביא מוחמד.

.

שורשיו היהודיים של הנביא מוחמד

במשך כ- 700 שנה לפני הולדתו של הנביא מוחמד התגוררו בעיר ית'ריב (يثرب) שלושת השבטים היהודים-אדומים: בני קורייזה (بنو قـريظة), בני נדיר (بنو نضير), בני קיינוקאע (بنو قينقاع).

בשל לחץ הנוצרים אשר צברו כוח בחמיר, עברו במאה החמישית שני שבטים נוספים של יהודים-אדומים בני ח'זרג' (بنو خزرج) ובני אוס (بنو أوس) מנג'ראן לית'ריב. עקב כך הפכה ית'ריב לעיר גדולה (כנראה הגדולה ביותר בחצי האי הערב) המאוכלסת ביהודים-אדומים.

אמו של מוחמד אמינה בינת והב (آمنة بنت وهب) נולדה בהעיר ית'ריב. בשנת 577 לערך ביקרה אמינה עם בנה מוחמד בן השבע אצל קרובי משפחתם בית'ריב. בדרך מעיר ית'ריב (כיום עיר מדינה) אל עיר בקה (כיום עיר מכה) נפטרה אמינה ונקברה בכפר אל-אבווא (الأبواء). בשנת 1998 השמידו קנאים מוסלמיים את קברה של אמינה.

מפה 10 – מקום קבורת אמו של הנביא מוחמד

Incense 10

.

תחילת האסלאם

בעת לידתו של הנביא מוחמד ישבו בעיר בקה בה נמצאת הכעבה (אתר הפולחן הערבי החשוב ביותר) בני קורייש (بنو قريش) – השבט הערבי אשר לפי המסורת שייך לשושלת ישמעאל. אביו של הנביא עבד אללה בן עבד אלמוטלב (عبد الله بن عبد المطلب) היה אדם מכובד בשבט ובסביבה.

מי היה מוחמד בעיני עצמו? מצד אביו הוא היה צאצא של ישמעאל הערבי ומצד אמו הוא היה צאצא של עשיו העברי. תחושות חשיבות וגאוה גרמו לו לרצות להפוך למנהיג ולנביא.

בתחילת המאה השביעית הייתה אוכלוסיית חצי האי ערב מורכבת מבני שני עמים:

  • האדומים – יהודים ונוצרים,
  • הערבים – עובדי אלילים שחיו בשכנות לאדומים זה 700 שנה והכירו היטב את עקרונות הדת המונותאיסטית.

מוחמד הגיע למסקנה שלצורך איחוד אנשים תחת שליטתו מונותאיזם הוא האמצעי היעיל ביותר.

היהדות לא התאימה להשגת מטרותיו מכיוון שניסיון של 700 השנים הקודמות הוכיח כי עובדי האלילים המקומיים אינם בשלים לקבלת היהדות מרצונם.

הנצרות לא התאימה להשגת מטרותיו מכיוון שבנצרות לא נותר למוחמד אלא תפקיד משני בלבד בצד ישו.

בלית ברירה פיתח מוחמד נוסחה מונותאיסטית חדשה ופשוטה אשר התבססה על שני הכללים:

  • כלל א': אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו.
  • כלל ב': אללה יעניש כל אדם שלא יסכים עם הכלל א'.

בשנת 610 החל מוחמד לנסות לכפות את הכללים הנ"ל על בני שבט קורייש מהעיר בקה, שהוי קרוביו מצד אביו.

בשנת 622 הגיע מספר תומכיו ל- 70 איש. בני שבט קורייש גירשו את מוחמד ואת תומכיו מהעיר, לכן הם היגרו לית'ריב מקום מושבם של קרובי משפחתו מצד אימו. תומכיו שהיגרו יחד אתו קיבלו את תואר הכבוד "אלמהאג'ר" (المهاجر) = המהגרים. יום ההגירה הוא תאריך תחילת הספירה המוסלמית.

מתוך חמשת השבטים היהודיים שהתגוררו בית'ריב רק שניים, אוס וח'זראג' (קרובי משפחתה של אמינה אמו של מוחמד) קיבלו את פני מוחמד ואלמהאג'ר בחום ושיכנו אותם בבתיהם.

מוחמד הצליח לשכנע את ראשי חמשת השבטים היהודיים של העיר ית'ריב לחתום על מסמך שכונה מאוחר יותר "חוקת אלמדינה". מסמך זה היה מורכב מ- 51 סעיפים. סעיף מס' 1 קבע כי:

إنهم أمة واحدة من دون الناس = הם אומה מאוחדת עד לאחרון האנשים.

הכוונה היא ש- "הם" – כל תושבי ית'ריב, גם בני אדום היהודים וגם תומכיו בני קורייש.

עד מהרה התברר שמוחמד היה זקוק לאיחוד זה כדי לגייס את היהודים למלחמה נגד קרוביו בני שבט קורייש שנשארו בעיר בקה.

בשנת 624 הביס מוחמד את בני קורייש בקרב בדר. לאחר הקרב נשבעו השבטים אוס וח'זראג' אמונים למוחמד. יש לציין כי בזמנו של מוחמד טרם נכתב הקוראן שלטונו עוד לא נתפס כדת, ולכן שבועת אמונים בני אוס ובני ח'זראג' למוחמד לא נתפסה כבגידה ביהדותם. בהמשך הפכו בני השבטים האלה לעוזריו הנאמנים ביותר והקרובים ביותר של מוחמד. הם קיבלו את תואר הכבוד "אנסאר" (أنصار) = תומכים והם היו חיל החלוץ במלחמות שלאחר מות מוחמד הובילו לכינון השלטון המוסלמי בחצי האי ערב ואחרי כן בכל שטחה של הח'ליפות המוסלמית.

לאחר הניצחון בקרב בדר לא היה עוד צורך למוחמד באחדות תושבי העיר ית'ריב והוא החליט לשים קץ לאווירה הליברלית ששוררה בעיר היהודית הזאת. מוחמד העמיד לפני בני קיינוקאע ברירה להשבע לו אמונים או לעזוב את ית'ריב. בני קיינוקאע עזבו את ית'ריב והיגרו צפונה. רכושם חולק בין אלמהאג'ר.

בני קיינוקאע היו יהודים אך לא עברים. הם היו אדומים, לפיכך, הם לא התיישבו בסביבת ירושלים אך המשיכו צפונה בדרך הבשמים והתיישבו בעיר דרעא (כיום בסוריה) המאוכלסת באותה התקופה בבני עמם האדומים.

מפה 11 – מסלול הגירת בני שבט קיינוקאע

Incense 11 He

לאחר גירושם של בני שבט קיינוקאע הגיע תורם של השבטים נדיר וקורייזה.

בני שבט נדיר גורשו מהעיר ית'ריב בכוח הזרוע ורכושם חולק בין תומכי מוחמד. המגורשים התיישבו בנווה המדבר חַיְבַּר שנמצא כ- 150 קילומטר מצפון לעיר ית'ריב.

גורלו של שבט קורייזה היה אכזר הרבה יותר: תומכי מוחמד ערפו ראשיהם של הגברים (על פי הערכות שונות במקורות שונים מספרם היה 400 – 900), מכרו את הנשים והילדים לעבדות וחילקו את הרכוש.

בשנת 629 צר מוחמד על נווה המדבר חיבר על מנת להגיע לפתרון הסופי של השאלה היהודית.

תמונה 12 – אחד ממבצרי חַיְבַּר

Incense 12

היהודים הנצורים בחיבר הציעו משא ומתן ומוחמד קיבל את הצעתם. שלושים נכבדי חיבר הגיעו למשא ומתן ללא נשק. חיילי מוחמד רצחו אותם. תושבי חיבר שנותרו ללא מנהיגים הניחו את נשקם על כל ההשלכות המשתמעות מכך.

מאז ועד ימינו מאיימים המוסלמים על היהודים בתבוסה מוחלטת ובלתי נמנעת באמצעות החרוז הבא:

خيبر خيبر يا يهود جيش محمّد سوف يعود = חיבר חיבר היהודים צבא מוחמד עוד יחזור.

ציור 13

Incense 13

בשנת 630 הטיל צבא מוחמד מצור על העיר בקה. כל אנשי שבט קורייש נכנעו ללא קרב ונשבעו אמונים למוחמד.

בשנת 632 הלך הנביא מוחמד לעולמו. מאז סוגדיו מכנים את העיר ית'ריב בשם "אל-מדינה אל-מונוורה" (المدينة المنورة) = העיר המוארת או בקצרה "אלמדינה" ואת העיר בקה בשם "מכה אל-מוקרמה" (مكة المكرمة) = מכה המכובדת ביותר או בקצרה "מכה".

.

קוראן

בשנת 610 ירד חסד אללה על מוחמד בן הארבעים והפך אותו לנביא.

כיוון שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב, מזכירו זייד בן ת'אבת (زيد بن ثابت) יהודי-אדומי משבט ח'זרג' ואנשים אחרים שבסביבתו רשמו חלק מנבואותיו. נבואות אחרות שלו הופצו בעל פה. כל זמן שמוחמד היה בחיים לא היה צורך לפרש את נבואותיו כי הייתה אפשרות לפנות אליו באופן אישי כדי לקבל הסבר. עשרים שנה לאחר מותו הוקמה ועדה לאיסוף נבואותיו. הוועדה אספה את הנבואות שנרשמו על כל מה ששימש אז לכתיבה כגון עצמות, אבנים, עור, עלי דקל. כמו כן הועלו על הכתב כל האמירות שמאמיניו הצליחו לשחזר מזיכרונם. הנבואות נרשמו לפי סדר שקבעה הוועדה והפכו לעותק הראשון של הקוראן. כל נבואה נכתבה בקוראן בצורת סורה (פרק) עם כותרת – סך הכול 114 סורות. יש לציין כי סדרן אינו כרונולוגי משום שחברי הוועדה לא הצליחו להגיע להסכמה בעניין זה.

תורת משה שימשה את הנביא כמקור הידע העיקרי לנבואותיו לכן הקוראן הוא אינו אלא קובץ הוראות בדבר התנהגות נכונה. נזכרים בקוראן גם ספרי הנביאים והכתובים וספר הבשורה של הנצרות.

להלן מספר הופעותיהן של מילים בקוראן:

  • תורה – 26
  • אברהם – 69
  • ישמעאל – 12
  • יצחק – 17
  • יעקב – 16
  • ישראל – 43
  • יוסף – 26
  • משה – 136
  • ישוע – 12
  • הבשורה – 12
  • יהודים – 22
  • נוצרים – 15
  • מוחמד – 4

מוחמד התייחס לתורה בכבוד גדול וראה בה בשורת אלוהים:

سورة آل عمران (3)

(50) وَمُصَدِّقًا لِمَا بَيْنَ يَدَيَّ مِنَ التَّوْرَاةِ وَلِأُحِلَّ لَكُمْ بَعْضَ الَّذِي حُرِّمَ عَلَيْكُمْ ۚ وَجِئْتُكُمْ بِآيَةٍ مِنْ رَبِّكُمْ فَاتَّقُوا اللَّهَ وَأَطِيعُونِ

סורה אל עמראן (3)

(50) ומאשר את מה שבין ידיי מהתורה ואתיר לכם חלק ממה שנאסר עליכם והבאתי לכם אות מריבונכם, לכן יראו את אללה ושמעו בקולי

מוחמד בישר למאמיניו כי ארץ כנען שייכת לעם העברי על פי צו אלוהים, ואף איים על העברים בשם אלוהים אם יחששו לקיים צו זה וייסוגו:

سورة المائدة (5)

(20) وَإِذْ قَالَ مُوسَى لِقَوْمِهِ يَا قَوْمِ اذْكُرُوا نِعْمَةَ اللَّهِ عَلَيْكُمْ إِذْ جَعَلَ فِيكُمْ أَنْبِيَاءَ وَجَعَلَكُمْ مُلُوكاً وَآتَاكُمْ مَا لَمْ يُؤْتِ أَحَداً مِنْ الْعَالَمِينَ (21) يَا قَوْمِ ادْخُلُوا الأَرْضَ الْمُقَدَّسَةَ الَّتِي كَتَبَ اللَّهُ لَكُمْ وَلا تَرْتَدُّوا عَلَى أَدْبَارِكُمْ فَتَنْقَلِبُوا خَاسِرِينَ

סורה השולחן (5)

(20) ואמר משה אל עמו עמי זכרו נדיבות אללה אליכם אשר נתן לכם נביאים ומינה אתכם למלכים ונתן לכם את מה שלא נתן לאף אחד בעולמים (21) עמי היכנסו אל הארץ הקדושה אשר אללה ציווה לכם ולא תיסוגו כי תהפכו למפסידים

.

אם הערים בקוראן

נחזור 1,400 שנה אחורה.

בשנים 701 – 731 לפנה"ס הביס מלך אשור תגלת פילאסר השלישי את ארם ואת ישראל והגלה את עשרת השבטים לארצות שונות ברחבי העולם (קראו את המאמר "המעגל נסגר").

בשנים 582 – 586 לפנה"ס כבש מלך בבל נבוכדנאצר את ממלכת יהודה, הרס את בית המקדש והגלה את כל האצולה ואת רוב בעלי מקצועות לבבל. העם העברי פוזר ברחבי העולם ואיבד את מולדתו.

בשנת 538 לפנה"ס חיקק כורש מלך פרס את החוק המכונה "הכרזת כורש" ובו חויבו בני העם העברי לחזור למולדתם ההיסטורית ולבנות מחדש את בית המקדש. המלך כורש מימן את המבצע ושלח לירושלים צבא שהגן על בוני המקדש. הבנייה הושלמה בתקופת שלטונו של המלך דריווש הראשון שתמך ביוזמות חמו המלך כורש.

שיקום בית המקדש הושלם בשנת 516 לפנה"ס וממלכת יהודה חזרה להיות המרכז הלאומי של העם העברי. בתקופה זו הופיעו לראשונה מילים כמו "יהדות" ו"יהודי". העיר ירושלים כונתה בשם "אם הקריות" (או בעברית המודרנית "אם הערים").

מספר עצום של יהודים היה מפוזר במדינות שונות. הביטוי "אם הקריות" היה בשימוש בכל השפות ובכלל זה גם בשפה היוונית:

  • אם = μητέρ [מיטר]
  • קרת = πόλις [פוליס] ← קריות = πόλεια [פוליה]
  • אם הקריות = μητέρ + πόλεια ← μητρόπολεια [מיטרופוליה]

המילה μητρόπολεια עברה משפה יוונית לשפה לטינית (metropolia) וגם לשפות אחרות.

עד סוף עידן מסעי הצלב, כלומר עד סוף המאה ה- 13, כינוי זה שימש כמילה נרדפת למילה "ירושלים". רק בשלב מאוחר יותר התחילו להשתמש במונח הזה לציון ערים גדולות עם בנותיהן.

הביטוי "אם הקריות" שפירושו "ירושלים" הופיע פעמים רבות בספרות העולמית, כמו למשל ביצירה ההיסטורית החשובה שנכתבה בתחילת המאה ה- 12 בשפה הרוסית הקדומה בשם "סיפור שנות הזמן" המכונה גם "סיפור השנים שחלפו" או "הכרוניקה הרוסית הראשונה" (קראו את המאמר "אם הערים הרוסיות").

הביטוי "אם הקריות" נמצא גם בקוראן:

سورة الأنعام (6)

)91) وَهَذَا كِتَابٌ أَنزَلْنَاهُ مُبَارَكٌ مُصَدِّقُ الَّذِي بَيْنَ يَدَيْهِ وَلِتُنذِرَ أُمَّ الْقُرَى وَمَنْ حَوْلَهَا وَالَّذِينَ يُؤْمِنُونَ بِالآخِرَةِ يُؤْمِنُونَ بِهِ وَهُمْ عَلَى صَلاتِهِمْ يُحَافِظُونَ

סורה המקנה (6)

(91) והספר הזה אשר הורדנו אותו מבורך מקודש בין ידיו‏ ומובטח לאם הקריות ולכל פרבריה ואז המאמינים בעולם הבא יאמינו בו ותפילותיהם תונצחנה

בפסוק זה בישר הנביא מוחמד בשם אלוהים כי התורה הקדושה הורדה לירושלים ולכל פרבריה. הפסוק הבא מספר על יחסו של ה' אל בני ישראל ועל תפקידם בעולם:

سورة البقرة (2)

      (46) يَا بَنِي إِسْرَائِيلَ اذْكُرُوا نِعْمَتِي الَّتِي أَنْعَمْتُ عَلَيْكُمْ وَأَنِّي فَضَّلْتُكُمْ عَلَى الْعَالَمِينَ

      סורה הפרה (2)

(46) הוי בני ישראל זכרו את החסד שהענקתי לכם ושהעדפתי אתכם על העולמות.

עם זאת, בפרק אחר של הקוראן משתקפת דעה שונה:

سورة المائدة (5)

(50) يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا لا تَتَّخِذُوا الْيَهُودَ وَالنَّصَارَى أَوْلِيَاءَ بَعْضُهُمْ أَوْلِيَاءُ بَعْضٍ وَمَنْ يَتَوَلَّهُمْ مِنْكُمْ فَإِنَّهُ مِنْهُمْ إِنَّ اللَّهَ لا يَهْدِي الْقَوْمَ الظَّالِمِينَ

סורה השולחן (5)

(50) הוי אתם המאמינים אל תיקחו את היהודים ואת הנוצרים כבני ברית כי רק איש לרעהו יעזרו‏ ואיש מכם אם יתרועע להם יהיה כמוהם ואלוהים לא ינחה את הכופרים

אם מוחמד כיבד כל כך את התורה ואת בני ישראל, מדוע אסר הוא על תומכיו להתיידד עם היהודים?

בעיני מוחמד היה הבדל מהותי בין היהודים-האדומים ובין היהודים-העברים. האדומים היו נשאי האידיאולוגיה המתחרה בחצי האי ערב ומוחמד גירשם והשמידם בשלבים האחרונים של פעילותו. לעומת זאת, מוחמד ראה בעם העברי את עם הספר – העם שאותו העדיף ה' "על העולמות".

.

מלחמות הרידה (מלחמות הכפירה)

רוב בני החמולות הערביות התייחסו למוחמד בכבוד, אך בנבואותיו הם ראו אך ורק אמצעי להכשרת פולחן אישיותו. לאחר מותו הם הפסיקו לדבוק בחוקיו וחזרו לאחוז במנהגיהם האליליים של אבותיהם.

הח'ליף הראשון שמילא את מקומו של מוחמד לאחר מותו בשנת 632 היה אַבּוּ בַּכְּר הצדיק (أبو بكر الصديق). הוא פתח במלחמות אשר בתולדות האסלאם נקראות בשם "מלחמות הכפירה" (حروب الردة [חורוב אלרידה]).

באותה התקופה הופיע בשפה הערבית המונח إِسْلاَم [אִסְלַאם] = כניעה לאלוהים.

באותה התקופה הופיע בשפה הערבית המונח ردة [רדה] ← אדם שהתאסלם ולאחר מכן עזב את דת האסלאם.

תמונה 14 – צילום קטע ממילון גוגל

Incense 14 He

לאחר שסיים את מלאכת איסלום הכופרים הערביים באש ובחרב בכל חצי האי ערב, פנה אבו בכר בשנת 634 צפונה במטרה לכבוש את מסופוטמיה והשטח שממערב לה (כיום שטח מדינת ירדן). אך כשהגיע לנהר הירמוך (היום הגבול בין ירדן ובין סוריה) הוא הלך לעולמו ובמקומו בא הח'ליף השני עומר אבן אלח'טאב (عمر ابن الخطاب).

באותה התקופה נלחמו האימפריה הביזנטית והאימפריה הפרסית זו בזו ללא הרף, והמלחמות הבלתי פוסקות החלישו אותן מאוד. עומר אבן אלח'טאב ניצל זאת כדי לכבוש שטחים נרחבים בקדמת אסיה ובצפון אפריקה.

מפה 15 – שטח הח'ליפות האסלאמית באמצע המאה ה- 7

Incense 15

הח'ליף עומר אבן אלח'טאב אסר על לוחמים שנולדו בחצי האי ערב לקנות נדל"ן בארצות הכבושות, וזאת כדי למנוע התבוללות ולוודא שהשלל יגיע אל מולדתו ולא ישמש להשקעות בארצות הכבושות.

בשטחים הכבושים הוקמה מערכת מיסוי המבוססת על גביית שני מיסים:

- מס ח'ראג' (خراج) הוא מס על השימוש בקרקע.

- מס ג'זיה (جزية) הוטל על כל גבר שאינו מוסלמי.

גובהם של המיסים היה שונה ממקום למקום, אך בדרך כלל מוסלמי שילם לאוצר הח'ליף כ- 20% מהכנסותיו, ואילו מי שלא היה מוסלמי שילם כ- 50% מהכנסותיו.

כל אוכלוסיית המדינות הכבושות התאסלמה תוך שלושה או ארבעה דורות. בכל אזור נוצרה שפה המדוברת, כלומר ניב מיוחד שאינו אלא תערובת בין השפה המקומית ובין השפה הערבית. גם בימינו תושבי מדינות שונות דוברות ערבית, למשל סוריה ומרוקו, כמעט ולא יבינו אלה את אלה במפגש הראשון ביניהם.

ערביי חצי האי ערב הטילו ספק בכנות התאסלמותם של העמים הכבושים והתייחסו אליהם בחשדנות.

בשנת 638 כבש עומר אבן אלח'טאב את המחוז הרומי פלסטינה וביקר בירושלים. על פי מורשתו של הנביא מוחמד נהרו המוסלמים לירושלים כדי להתיידד עם בני ישראל – בני עם הספר. אך אכזבה חיכתה להם כאן: בניגוד לעמים אחרים בני ישראל ברובם סירבו להתאסלם. רבים מהם לא יכלו לשאת בנטל המיסים ועזבו את בתיהם.

בני ישראל לא הלכו מזרחה או דרומה או מערבה כי האסלאם כבר שלט שם. גם באסיה הקטנה ובאירופה לא מצאו בני ישראל את מקומם כי התפשטות האסלאם גרמה לאימפריה הרומית לנקוט במדיניות של ניצור בכפייה.

בני ישראל היגרו בהמוניהם צפונה אל השטח שבין הנהר וולגה לנהר דניֶיפר. הגירה זאת גרמה להקמת ממלכת הכוזרים היהודית בשטח זה (קראו את המאמר "אם הערים הרוסיות").

מפה 16 – הגירת בני ישראל מפלסטינה לשטח ממלכת הכוזרים

Incense 16

המוסלמים נפגעו מבחינה רגשית מבריחת בני עם הספר וכינו אותם בשם הגנאי "רדה" (ردة [רדה]). כינוי זו התפשט ברחבי החליפות ולאחר מכן ברחבי העולם כמילה נרדפת למילה "יהודי".

המילה "רדה" ונגזרותיה "רדיים" או "רדאים" או "רדהים" או "רדהנים" היו נפוצות גם בשפה העברית במאות ה- 8 – 10.

המילה "רדיים" עברה משפה עברית לשפה רוסית – רצ"ב קטע מספר "סיפור השנים שחלפו" כדוגמת שימוש במילה זו. בקטע נאמר כי בשנת 872 הוריש השליט רוריק טרם מותו לאולג חברו את השלטון כיוון שאיגור, בנו של רוריק, היה קטן מאוד:

קטע 17

Incense 17

התרגום: " כשרוריק גסס, הוא העביר את שלטונו לידי אולג שהיה רדיים ומסר לזרועותיו את בנו איגור משום שהיה קטן מאוד". בקטע הזה נאמר במפורש שאולג היה רדיים, כלומר יהודי.

.

הכוּשי עשה את שלו …

כשכבש עומר אבן אלח'טאב בשנת 638 את המחוז הרומי פלסטינה, הוא השתלט על כל ערי המחוז כולל אלו בהן ישבו בני אדום.

העיר האדומית שבטה בה התגוררו כ- 2,000 תושבים ישבה על הענף המערבי של דרך הבשמים בין פטרה לבין עזה.

מפה 18 – מקום העיר שיבטה

Incense 18 He

לפי מספר הכנסיות שנמצאו בעיר נראה כי רוב תושביה היו נוצרים.

תמונה 19 – שרידי כנסיות בעיר שיבטה

Incense 19

מן הראוי לציין כי בשבטה היו גם בתי כנסת.

המוסלמים, לאחר שכבשו את העיר, בנו מסגד בכיכר המרכזית. לצורך בנייתו הם השתמשו באבנים שנלקחו מפירוק מבנה אחר. צלב גלוף באבן נשמר עד ימינו על אחת ממדרגות המסגד.

תמונה 20 – צלב ע"ג מדרגה בכניסה למסגד

Incense 20

בסוף המאה ה- 7 עקב המלחמות בין העולם הנוצרי ולבין העולם המוסלמי חדלה דרך הבשמים מלתפקד. האוכלוסייה עזבה את העיר שבטה תוך זמן קצר לאחר תחילת הכיבוש המוסלמי – העובדה שבעיר נבנה מסגד אחד בלבד מעידה על כך. אותו הגורל פקד את כל ערי ארץ אדום – תושביהן עזבו את בתיהם כדי להימלט מהאסלאם.

העם האדומי אשר מילא תפקיד מפתח בבריאתן ובהפצתן של הנצרות והאסלאם התפזר בין העמים ונטמע בהם. אין בימינו אנשים שמגדירים את עצמם כבני אדום.

.

העולם בעיני הערבים

לדעת הערבים צאצאי ישמעאל היושבים בחצי האי ערב שאר אוכלוסיית העולם מחולקת לשלוש קבוצות:

  1. העם העברי צאצאי יצחק אחיו של ישמעאל – קרובי משפחה ועם הספר.
  2. העמים דוברי השפה הערבית אשר נכבשו על ידי הערבים במאה ה- 7 והתאסלמו – אוכלוסייה נחותה בה יש להשתמש כדי להשיג מטרות.
  3. כל השאר – עובדי אלילים.

 


באתר זה ישנם מאמרים אחרים. הרשימה כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>