אלכסנדר הגדול היה לא רק מנהיג דגול בשדה הקרב אלא גם אישיות ליברלית יוצאת דופן. ספרות של הזמנים ההם תיארה שוב ושוב את הכבוד אשר הוא הפגין כלפי נשים וכלפי דתות אחרות בניגוד להתנהגותם של שליטים אחרים.
בשנת 323 לפנה"ס אלכסנדר נפטר. תוך ניצול חולשת צאצאיו החלו הדיאדוכים את המאבק על השלטון באימפריה. כתוצאה מכמה מלחמות האימפריה התפוררה ובשטחה קמו מספר ממלכות הלניסטיות. הגדולה שבינהן נוסדה על ידי סלווקוס בשנת 312 לפנה"ס.
אנו קוראים למדינות אלו הלניסטיות, אך ההלניסטים המקוריים (תושבי הבלקן והפלופונסוס) התייחסו אליהן בחוסר כבוד. יוון העתיקה של מאות 7 – 2 לפנה"ס היתה מרכז עולמי של מדע, טכנולוגיה, ספרות, אמנות ודמוקרטיה. מדינות המזרח הפוסטמקדוניות אימצו את פולחן הדתי ההלניסטי בתור כלי נוח לאיחוד העמים הנשלטים אך אורח חייהם של השליטים והאצילים במדינות אילו היה רחוק מהערכים ההלניסטיים – נטייה להנאות גופניות, מוסר נחות ביחסי אנוש שלא לדבר אודות שלילה מוחלטת של ערכים דמוקרטיים. לקרוא להם נושאי התרבות ההלניסטית זה עיוות המציאות, לכן במאמר זה נקרא לתרבויות אילו פסאודו-הלניסטיות (pseudo-Hellenistic cultures).
התיוונות בכפיה – זאת הייתה השיטה העיקרית להפצת התרבות הפסאודו-הלניסטית ע"י הסלווקים והתלמים. רוב העמים נכנעו אך לא כולם.
בשנת 198 לפנה"ס במהלך עימות בגבול בין סלווקים לתלמים עזרו היהודים למלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי הגדול (הוא שלט בשנים 222 – 187 לפנה"ס) לגרש את הצבא התלמי אשר הוצב בירושלים וגם סיפקו ציוד ומזון לצבא הסלווקי. בהכרת תודה אנטיוכוס השלישי הכיר באופן רשמי בזכותם של היהודים לחיות על פי חוקי אבותיהם והנפיק מגילת זכויות בעניין זה. מדינת היהודים היתה המדינה הלא-הלניסטית היחידה בשטח האימפריה הסלווקית.
בנו של אנטיוכוס השלישי המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (175 – 164 לפנה"ס) סירב לקבל זאת ונקט במדיניות כפיית ההתייוונות על היהודים.
בשנות 172 – 170 לפנה"ס סחף מהומות כיסה את הארץ. בשנת 170 לפנה"ס אנטיוכוס שלח כוחות לירושלים ובכך הפר את מגילת הזכויות של אביו. בשנת 168 לפנה"ס ההתקוממות העממית דוכאה באכזריות ע"י אנטיוכוס בסיוע של האצולה הישראלית. קונפורמיזם של האצולה גרם לאנטיוכוס לנקוט בשורה של צעדים קיצוניים. הוא הפך את בית המקדש בירושלים להיכלו של זאוס ובאופן אישי מול עיני כולם זבח חזיר על המזבח. רדיפה דתית הפכה לשגרה מלווה בהוצאות פומביות להורג, עינויים וכד'.
המלך חיקק חוק ענישת היהודים על שמירת מסורות היהדות. תחת איום פעולות טבח שלעתים התקיימו האוכלוסייה נסוגה. בהשראת ההצלחה בשנת 167 לפנה"ס המלך חיקק חוק שהיה עבור היהודים הבחינה האחרונה של נאמנות למסורת אבותיהם – דין מוות לבן ולאב עבור ברית מילה.
כל משפחה יהודית שנולד בה בן במשך 8 ימים עמדה בפני הבחירה: להפסיק להיות יהודים או להישאר נאמנים לאמונתו של אברהם ובמשך כל החיים (!) בכל יום (!) לקום בבוקר ולא לדעת האם אתה ובנך ישארו בחיים עד הערב.
הקורא היקר! הסתכל סביבך. כמה ממכריך מסוגלים לעמוד בפני מבחן שכזה? 20%? אולי 5%? אולי 1%? חישוב פשוט נותן את התשובה. באותם הימים בארץ חיו כ- 1 מלנ' יהודים, מספר הגברים הכשירים ללחימה כ- 130,000. הטבלה הרצ"ב מבוססת על תעוד הארועים ע"י בני הדור והיא משקפת את יחסי כוחות של הצדדים הלוחמים בשלבים שונים של מלחמות המכבים:
בתחילת ההתקוממות הצטרפו אל החשמונאים כ- 0.5% (600 מתוך 130,000) ובזמנים הטובים ביותר נלחמו עם הצבא הסלווקי כ- 15% (20,000 מתוך 130,000) מקרב הגברים הכשירים. סביר להניח כי 0.5% הם אלה שעשו ברית מילה לבניהם והיו מוכנים להקריב את חייהם למען אמונת אבותיהם.
הקורא היקר! שוב שאל את עצמך ונסה לדמיין ולהבין את רגשות המשפחה היהודית בימים הראשונים לאחר לידת בנם. 8 ימים שתמיד היו ימי האושר הגדול הפכו ל- 8 ימים נוראים מלאים בפחד מוות, בהתלבתות הבחירה בין השפלה בלתי נסבלת לבין כבוד. 8 ימים של סכסוכים משפחתיים שבהם השכל הפרגמטי ניצח ברוב המקרים לטובת פיקוח נפש במחיר בגידה. רק 0.5% עמדו במבחן – הם בזמנים הקשים ההם הצילו את העם היהודי – בזכותם הגענו לזמן הזה. ורק 15% יצאו לקרב והעדיפו מוות על פני התבוללות.
היום ב- 16 לדצמבר 2014 – חג חנוכה שמח! האירועים המתוארים לעיל התרחשו לפני 2181 שנה. מאז המשפחות יהודיות בכל שנה מדליקות בחג חנוכה 8 נרות לזכר 8 הימים הנוראים ההם.
באתר זה ישנם מאמרים אחרים. הרשימה כאן